יש ענין מיוחד לתינוקות של בית רבן, ילדי ישראל שבעצם הם שייכים ל"חדר" של "רבן" האמיתי, הקב"ה, שלכן נקראו "צבאות ה'", כי כל ילד מישראל שייך ל"חדר" ול"צבא" של הקב"ה, וממילא – הנהגתו היא באופן המתאים לרצונו של הקב"ה, כפי שהקב"ה חפץ ומצפה שילדי ישראל יתנהגו, וגם בודאי נותן להם את כל הכחות הדרושים כדי להתנהג כך בפועל, להביא לידי מעשה את ההחלטות הטבות שלהם להתנהג כפי רצון הקב"ה. ומזה מובן גם גודל הזכות והמעלה של אלו הלומדים עם ילדי ישראל ומדריכים אותם ומראים להם את הדרך הנכונה, שהם השלוחים שבהשגחה פרטית נתן בהם הקב"ה את הרעיון להיות מורי הדרך של בניו, היינו כל ילדי ישראל.

עי"ז זוכים לצאת מהגלות בקרוב ממש, "נאו", "בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו", ובאופן ד"הם הכירוהו תחילה" – אתם, "צבאות השם", תלכו בראש, ובעקבותיכם ילכו גם המבוגרים – הוריכם, שחינכו אתכם באופן המתאים, והמורים והמורות, המדריכים והמדריכות – שלימדו אתכם את הדברים המתאימים, בתוככי כלל ישראל, ויוצאים מהגלות ביחד עם השכינה – "ושב ה' אלקיך את שבותך".

והחלוקה תהי' ע"י המדריכים אשר במקום שהם יעשו דברים שאינם שייכים למדריך, ויבלבלו את הילדים, הנה במקום זה – יחנכו את הילדים להתנהג בדרך הטוב והישר. ועד שהוא מסביר לילדים שצריך להתנהג טוב מאד, כמ"פ ככה, שאז אפי' באם הילדים לא ישמעו לגמרי בקולו – הרי אפי' כשיקיימו חצי מדבריו, הם יהיו ילדים מחונכים השייכים באמת ל"צבאות השם", ול"עמך כולם צדיקים".

ולהעיר, שעניין זה נוגע גם להמדריכים – שלא מספיק לרשום על הנייר שהוא "מדריך", אלא צריך להיות "מדריך" בפועל ממש, להדריך הילדים ע"פ רצונו של הקב"ה, הרמטכ"ל של "צבאות־השם", עי"ז שנותן כסף וזהב, היינו, שמבטל תאוותיו כו' באופן שישאר רק דבר אחד – "ליראה את ה'", שאז, תהי' גם הדרכת הילדים כדבעי (ועאכו"כ שלא יהי' מדריך שמבלבל הילדים משמיעת דברי־תורה כו' עי"ז שמסתובב ביניהם ומסמן בידיו וכו', כדי להפגין את נוכחותו כ"מדריך").