מערך התוועדות ט'-י' כסלו

מערך התוועדות

עובדות שפחות ידועות על אדמו"ר האמצעי…

· רבי דובער נולד לאביו, אדמו"ר הזקן, ארבע עשרה שנים לאחר חתנותו. במשך כל אותו הזמן נולדו לאדמו"ר הזקן רק בנות, והוא ביקש ברכה מרבו, המגיד ממעזריטש, שיוולדו לו בנים. המגיד אמר לו שעליו לעסוק במצוות הכנסת אורחים, ובזכות זו יוולדו לו בנים.

· אדמו"ר האמצעי היה ידוע בתור גאון בנגלה, והוא אף היה בין המכינים את שולחן ערוך אדמו"ר הזקן לדפוס (ביחד עם אדמו"ר הצ"צ), אך במשך כל השנים לא נשתמרו כתבים וספרים שלו בנגלה. רק בעשרות השנים האחרונות התגלו כתבי יד שלו בנגלה, ומהם הודפס הספר 'פסקי דינים' על חלקים יורה דעה ואבן העזר בשו"ע.

· אדמו"ר האמצעי כונה כך בשל הסיבה הבאה: תקופת נשיאותו של אדמו"ר הזקן ארכה 31 שנים (תקל"ב-תקע"ג) תקופת נשיאותו של אדמו"ר האמצעי 15 שנים (תקע"ג-תקפ"ח) ונשיאותו של אדמו"ר הצ"צ (בגלוי) 38 שנים (תקפ"ט-תרכ"ו). כתוצאה מזמן נשיאותו הקצרה יחסית של אדמו"ר האמצעי, מרבית החסידים דאז הכירו את שלושת האדמו"רים, ועל כן כינו (בתקופת נשיאותו של הצ"צ) אותו 'אדמו"ר האמצעי' – כדי להבדילו מאדמו"ר הזקן ומהרבי הנוכחי – אדמו"ר הצ"צ.

· אדמו"ר האמצעי היה הראשון שהחל בחלוקת קופות צדקה בבתים יהודיים. קופות אלו היו עבור 'כולל חב"ד – לצדקת רבי מאיר בעל הנס' ונועדו עבור תמיכה ביהודי ארץ ישראל. השד"רים הסתובבו בעיירות, אספו את הכסף ושלחו אותו לארה"ק. כתוצאה מהצלחת קופות אלו, החלו ארגונים רבים אחרים לחלק קופות צדקה.

· שתים מבנותיו של אדמו"ר האמצעי התחתנו עם נכדים של רבי לוי יצחק מברדיטשוב. הרבנית שרה – התחתנה עם רבי אליעזר, בנו של רבי מאיר – בנו בכורו של רבי לוי יצחק; והרבנית ביילא עם רבי יקותיאל זלמן ולס, בנו של הרב יוסף בונם ולס – חתנו של רבי לוי יצחק. בשל הקרבה בין האחיות ובעליהן וסמיכות הזמנים של החתונות (תקס"ז ותקס"ח), נוצר בלבול בהקשר ל'החתונה הגדולה בז'לובין' ויש שטעו וכתבו שהחתונה שם הייתה בין הרבנית ביילא לרבי יקותיאל זלמן.

· בכל הקשור למאסרו וגאולתו של אדמו"ר האמצעי, היו שכתבו בכל המעשה היה בשנת תקפ"ו, והיו שכתבו שהדבר היה בשנת תקפ"ז. בכתבי רבותינו נשיאנו ציונו שתי התאריכים. בשנים האחרונות, עם התגלות תיק החקירה מהשנים האלו, התברר שאמנם המאסר והגאולה היו בשנת תקפ"ו, אך החקירה עדיין נמשכה עד חודש כסלו תקפ"ז, ופסק הדין הסופי התקבל רק לאחר ההסתלקות – בכ"א כסלו תקפ"ח.

· למרות שהתגורר ברוסיה הלבנה, בעיירה ליובאוויטש, נקבר אדמו"ר האמצעי בניעז'ין שבצפון אוקראינה, בסמוך לצ'רניגוב. סיבת הדבר היא שאדמו"ר האמצעי הסתלק לאחר שנסע להאדיטש שבאוקראינה, כדי להשתטח על ציונו של אדמו"ר הזקן, ובדרך חזור הסתלק.

· ליד אדמו"ר האמצעי בניעז'ין, קבור נכדו רבי ישראל נח (בנו הרביעי של הצמח צדק) ששימש כאדמו"ר בעיר.

סיפורים

תשוקה לתורה
פעם ביקר הרבי בקהילת שקלוב, והתעכב שם ימים אחדים.
כאשר היו בדרך חזור לליובאוויטש, הצטער הרבי מאוד על ביטול התורה הרב שנגרם בדרך, והורה לעגלון להדהיר את העגלה במהירות הגבוהה ביותר שהוא מסוגל לה.
העגלון האיץ בסוסים והצליף בשוטו, והמרכבה שעטה בין השדות והיערות בדרך לליובאוויטש. כל הדרך מפציר הרבי בעגלון שימהר יותר ויותר. מרוב הדהירה, אחד הסוסים השתחרר ממוסרות המרכבה. העגלון ביקש לעצור ולתפוס אותו, אך הרבי סירב והורה לעלון להמשיך עם הסוס הבודד.
הדרך ארוכה. הקור מקפיא עצמות. העגלון מתחנן לעצור באחד הכפרים שלידם הם חולפים, להיכנס לפונדק ולהתחמם מעט. מאז הבוקר לא טעם מאומה, למעט כוס קפה אחת. אך הרבי ממאן ומורה להמשיך במלוא המהירות.
כאשר הגיעו סופסוף לליובאוויטש, בעת רדת הלילה, רץ הרבי לארון הספרים שבביתו, פתח גמרא והתחיל ללמוד בהתרגשות. הוא לא התפנה לשבת וללמוד, ואף לא הסיר את המעיל ובגדי הדרך. עמד כל הלילה ליד ארון הספרים ולמד בשקידה עצומה, עד שלא שם לב כלל לקורה סביבו.
בבוקר, כאשר הגיע זמן תפילת שחרית, היו צריכים החסידים לעורר אותו מלימודו ולהזכיר לו שהגיע זמן התפילה…

ראה ברוחניות את כל החידושים
בין השנים תרנ"ה-תרנ"ו, גילו הרופאים שיש גיד מסוים במוח אשר מסייע לזכרון ולהתעמקות.
באחת מהסעודות אצל אדמו"ר הרש"ב, סיפר אחד מבני הבית בהתרגשות על התגלית החדשה.
לאחר ברכת המזון, נכנס אדמו"ר הרש"ב לחדרו והוציא משם חבילת כתבי יד של אדמו"ר האמצעי (שהסתלק כשבעים שנה מוקדם יותר) והראה להם שכתוב שם שיש עורק במוח שהוא מלא אדים, וכאשר הוא נע בתוך המוח, הוא מסייע להתעמקות ולזכרון. לכן אנו רואים, שכאשר האדם רוצה להיזכר בדבר מה, הוא מטה את ראשו לאחור – ובכך מזיז את העורק לכיוון החלק האחראי על הזיכרון; וכאשר חפץ האדם להתעמק בדבר מה, הרי הוא מטה את פניו לקדימה – וכך מניע את העורק לחלק האחראי על ההתעמקות.
כולם היו בהתפעלות מן התגלית המרעישה, שאדמו"ר האמצעי ידע את החידושים הגדולים ביותר לפני עשרות שנים. הרבי הסביר להם שאדמו"ר האמצעי לא היה פרופסור גדול ולא מדען מפורסם. הוא ידע את סודות הבריאה בצורה אחרת:
לכל נברא בעולם, אמר הרבי, יש מקבילה בעולמות הרוחניים. יש דרגה רוחנית הנקראת 'אדם העליון'. הרבי האמצעי, בהיותו קדוש ונעלה ביותר, ראה והשיג את כל פרטי האדם העליון הרוחני, ולכן הוא ידע את כל הפרטים של האדם הגשמי. כך נודע לו הפרט על המוח.

המקהלה

לאדמו"ר האמצעי הייתה מקהלת חסידים.
בתחילה התרכזו בליובאוויטש חסידים יודעי שיר, אשר התאגדו למקהלה מסודרת ששרה את ניגוני אדמו"ר הזקן. אט אט נוספו אליהם חסידים אשר ידעו לנגן בכלי נגינה למיניהם, כמו כינורות, מצלתיים וכדומה.
בהמשך, אף הצטרפו למקהלה חסידים אשר היו רוכבים על סוסים בזמן הנגינה, על מנת להגביר את השמחה, ואפילו בנו של הרבי, רבי מנחם נחום, היה אחד מהרוכבים.
חברי המקהלה היו שרים לפני אמירת מאמרי החסידות ואחריהם, ולעיתים גם תוך כדי אמירת המאמר, כאשר הרבי היה מפסיק מעט באמירת הדא"ח.
באחת מההזדמנויות, הורה הרבי ביום חול רגיל שהמקהלה תשיר והפרשים יצאו במחול. כאשר חברי המקהלה ניגנו בעוז וקבוצת הרוכבים דהרה, נפל בנו של הרבי מעל הסוס ונשקפה סכנה לחייו, רחמנא ליצלן. הרבי הורה שימשיכו לנגן ולרכוב בכל המרץ, וכאשר הגיע הרופא התברר שאמנם רגלו של רבי מנחם נחום נשברה, אך לא מעבר לכך. לאחר תקופה קצרה – הבריא לחלוטין. הרבי הסביר שראה שישנם דינים על בנו, ולכן הורה לנגן ולשמוח כדי להסיר את הדינים. כאשר הדינים פגעו בו והוא נפל מהסוס – עזרה השמחה היתירה להפיג את שאריותיהם, וחייו ניצלו.
מקהלות שכאלה היו נהוגות בחצרות המלכים. בעקבות ההלשנה על הרבי שהוא מתכנן מרידה במלכות, פורקה המקהלה והפסיקו להשתמש בניגוניה. רק לאחר תקופה ארוכה חזרו והשתמשו בהם. חברי המקהלה התפזרו, ורבים מניגוני חב"ד המוכרים לנו חוברו על ידם.

זה הזמן לנגן…
אדמו"ר האמצעי – בשונה מאדמו"ר הזקן – לא חיבר בעצמו ניגונים.
המקהלה המפורסמת של הרבי (שמקודם סיפרנו) חיברה כמה ניגונים שהתחבבו על אדמו"ר האמצעי, והם הניגונים הבאים:
ניגון הקאפעליע – ניגון המקהלה. ניגון המשלב בתוכו סגנון של ניגון געגועים וניגון שמחה ומארש. אדמו"ר הריי"ץ הסביר כי בניגון זה ישנם ארבעה חלקים – בבות, המתארים את עבודת ה' של היהודי, געגועיו ורצונו באלוקות ומאבקו ביצר הרע.
ניגון חב"ד לברכת כהנים – הניגון המפורסם אותו מנגנים בבתי כנסת חב"ד במוסף של שלושת הרגלים, כאשר הכהנים נושאים את כפיהם ומברכים את העם. אדמו"ר האמצעי ביקש מחברי המקהלה לחבר ניגון על ברכת כהנים, ולאחר שמספר ניגונים שהוצעו לא מצאו חן בעיניו, בחר את הניגון הזה, ואמר שבניגון יש תנועה של מרירות ושל שמחה ותקווה.
ניע ז'וריצ'י חלופצ'י – ניגון שמחה מהיר וקצבי. מילות הניגון הם באוקראינית, ופירושם הוא: אל תדאגו צעירים מה יהיה איתנו, עוד מעט נגיע לפונדק ושם יהיה לנו וודקה. הנמשל הוא שהחסידים נוסעים לרבי ומתעודדים בדרך הארוכה, שכאשר יגיעו לחצר הרבי – יהיה להם את דברי החסידות שלהם הם כל-כך משתוקקים. אדמו"ר הרש"ב אמר על ניגון זה, שניתן לראות בו ההתרוממות של חסידי אדמו"ר האמצעי.

מה נלמד מאדמו"ר האמצעי?

אדמו"ר האמצעי נהג לומר חסידות בהרחבה רבה, עד כדי כך שהוצמד לו הכינוי 'רחובות הנהר' – רחובות: כל דבריו היו הרחבה ובפירוט; נהר: דברי החסידות נבעו ללא הרף, כמו נהר שזורם בלי הפסקה.
כאשר הסתלק אדמו"ר הזקן, ביקשו החסידים מאדמו"ר האמצעי שישאר באוקראינה ויהיה שם רבי, שכן החסידים ברוסיה הלבנה כבר שמעו את כל דברי החסידות של אדמו"ר הזקן, ובמילא אין מה לחדש להם. אמר להם הרבי 'אני אומר ואומר עד אשר יצא מאפכם', ואכן, דברי החסידות העמוקים שלו דרשו מחשבה עמוקה כל כך, עד שהיה נדמה לחסידים שעיניהם יוצאות מחוריהן…
אמירת המאמרים ארכה שעות ארוכות. מסופר שבאחת הפעמים אמר הרבי מאמר במשך שמונה עשרה שעות! בעת אמירת המאמרים היה נוהג הרבי להישען על נכדו רבי יהודה לייב (בן הצמח צדק, שלאחר מכן הפך לאדמו"ר מקאפוסט), והיה מכנה אותו בחיבה 'מיין סטענדער' [=הסטנדר שלי].
את רוב דברי החסידות שלו, כתב הרבי בעצמו. כה מהירה הייתה כתיבתו וכה רבה הייתה נביעת המוחין שלו, עד שכאשר היה מסיים עמוד שלם של דברי חסידות (של עשרות שורות צפופות), הדיו בראש העמוד עדיין טרם הספיק להתייבש. לעיתים היה ממשיך בכתיבה על השולחן, שכן הנייר נגמר ועד שהביאו לו דף חדש, הכתיבה הייתה נמשכת ונמשכת…
נקבל על עצמנו החלטה טובה להוספה בלימוד החסידיות, זה גם יכול להיות בהתחזקות הלימוד בסניף וכד'.